על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה? על חרא!

זה ברור וזה שם ואי אפשר להתעלם מזה. כולם רצים. כולם כולם רצים.

ועם זה שכולם רצים, כמות הסיפורים הנרגשים, תיאורי החוויות הנמלצים, הקלישאות המשתפכות וכל שאר המריעין בישין שקשורים בזה פשוט עולה פלאים ומציף את האינטרנט בהמון המון מלל. שזה טוב כי החברה שאני עובד בה מתפרנסת מזה – לפחות באופן עקיף. אבל אני סוטה (מהנושא).

ופתאום לכולם דחוף לשתף את כל העולם ואשתו בכמה מרגש ומרטיט היה להם לקום עם הזריחה ולרוץ מול השמש העולה ומלטפת בקרניה את גלי הים הרכים, וכמה זה גרם להם להרגיש חיים ואיך היום נראה כל כך אחרת וכל הג'אז הזה.

עכשיו אל תבינו אותי לא נכון. הם כולם צודקים וגם יש כמה כאלה שיודעים להביא את זה לידי ביטוי בצורה כל כך מוצלחת ובאמת מרגשת ויפה. זה למשל.http://www.bc-running.com/wp/?p=100
אבל מה שאותי מענין זו הזווית שלא כולם מדברים עליה. כי האמת שיש הרבה רגעים שהם elevating בריצה, אבל יש גם כל כך כל כך הרבה שלא. די הרבה למען האמת.

אז הנה אחד. באחריות – אין דבר שמעסיק רצים כל כך הרבה כמו חרא! כן חברים בדיוק ככה. הפעולה הטבעית, ספונטנית ודי לא דורשת או אפילו דורשת שלא – התעסקות (רק בוא נעשה את זה כי חייבים ונמשיך הלאה) הופכת למאוד, אבל מאוד מאוד מרכזית כשאתה רץ.
יגיד לכם כל רץ ולא משנה אם הוא מוצלח או לא, איטי או לא, שמן, רזה, טבעוני, צמחוני, קרניבור או מה שלא תרצו. חרבון נכון וטוב עושה ריצה. חרבון לא טוב או רחמנא ליצלן אי חירבון בכלל – יהפוך כל ריצה לסיוט שאין כמותו. וכולם, אבל כוווווווווווווווווווולם, מתעסקים בזה, מדברים על זה ואני בטוח שחלק לא קטן (ואני ביניהם אודה וגם אבוש) אפילו מתפללים בלילה, לפני שהולכים לישון כשמחר יש ארוכה, שכשנשב על האסלה נרגיש את תחושת הריקון המופלאה בה אתה מרגיש מזוכך, נקי (לפחות מבפנים) וממש קל יותר.

כי אין, פשוט אין, סיוט גדול יותר מלרוץ כשאתה full of shit.  גם לזה יש דרגות דרך אגב. אין דין ריצה כשהבטן מלאה אבל אין לך צורך אלא רק כבידות בלתי אפשרית שהגוף אומר לך משהו כמו – "נראה לך שאתה מכריח אותי להעלות דופק ולרוץ כשאני תקוע באמצע עם ערימה ענקית של חרא כמו תיק פק"ל גדול רק מבפנים ובלי כתפיות?" כדין ריצה שאתה מוסיף גם לזה לחץ בלתי אפשרי בכלל על שרירי הסוגר, כשאתה כמעט (אבל ממש כמעט) בוכה מרוב לחץ רק שלא יברח לך ואתה יודע שלעצור עכשיו זו לא אופציה פשוט כי הדרך הכי טובה להתקדם למקום שבו אפשר להתרוקן היא פשוט להמשיך לרוץ. והריצה הופכת להיות אחרת, מין הידוק פנימי כזה וצעדים קטנים. וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו חביבי זה לא הקצב, או כמה נשאר לי, או אם זה מסתדר לי עם תוכנית האימונים וזה אלא רק  – "שלא יברח לי רק שלא יברח לי – אלוהים אדירים רק שלא יברח לי איפה יש פה מקום לחרבן יה אללה אם אני לא מוצא מקום עוד 5 דקות גג אני יורד פה בשיחים יראה מי שיראה…". ואז אתה מוצא את המקום ומשתחרר ממועקותיך בקול תרועה גדולה במקומות שבחיים אבל בחיים לא היית מעז לחרבן בהם במצב שפוי. טוב אתם יכולים להשלים את התמונה לבד (אבל למה שתעשו את זה לעזאזל)?

בקיצור חברים הריצה היא מקום נפלא למדיטיציה, זמן איכות אישית, גילוי העצמי, חופש אמיתי בעולם של כבלים וסוגרים ותוסיפו את הקלישאה החביבה עליכם כאן. זה אמיתי וזה נכון.

אבל תאכל'ס – יש בזה גם הרבה חרא!