על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה? על חרא!

זה ברור וזה שם ואי אפשר להתעלם מזה. כולם רצים. כולם כולם רצים.

ועם זה שכולם רצים, כמות הסיפורים הנרגשים, תיאורי החוויות הנמלצים, הקלישאות המשתפכות וכל שאר המריעין בישין שקשורים בזה פשוט עולה פלאים ומציף את האינטרנט בהמון המון מלל. שזה טוב כי החברה שאני עובד בה מתפרנסת מזה – לפחות באופן עקיף. אבל אני סוטה (מהנושא).

ופתאום לכולם דחוף לשתף את כל העולם ואשתו בכמה מרגש ומרטיט היה להם לקום עם הזריחה ולרוץ מול השמש העולה ומלטפת בקרניה את גלי הים הרכים, וכמה זה גרם להם להרגיש חיים ואיך היום נראה כל כך אחרת וכל הג'אז הזה.

עכשיו אל תבינו אותי לא נכון. הם כולם צודקים וגם יש כמה כאלה שיודעים להביא את זה לידי ביטוי בצורה כל כך מוצלחת ובאמת מרגשת ויפה. זה למשל.http://www.bc-running.com/wp/?p=100
אבל מה שאותי מענין זו הזווית שלא כולם מדברים עליה. כי האמת שיש הרבה רגעים שהם elevating בריצה, אבל יש גם כל כך כל כך הרבה שלא. די הרבה למען האמת.

אז הנה אחד. באחריות – אין דבר שמעסיק רצים כל כך הרבה כמו חרא! כן חברים בדיוק ככה. הפעולה הטבעית, ספונטנית ודי לא דורשת או אפילו דורשת שלא – התעסקות (רק בוא נעשה את זה כי חייבים ונמשיך הלאה) הופכת למאוד, אבל מאוד מאוד מרכזית כשאתה רץ.
יגיד לכם כל רץ ולא משנה אם הוא מוצלח או לא, איטי או לא, שמן, רזה, טבעוני, צמחוני, קרניבור או מה שלא תרצו. חרבון נכון וטוב עושה ריצה. חרבון לא טוב או רחמנא ליצלן אי חירבון בכלל – יהפוך כל ריצה לסיוט שאין כמותו. וכולם, אבל כוווווווווווווווווווולם, מתעסקים בזה, מדברים על זה ואני בטוח שחלק לא קטן (ואני ביניהם אודה וגם אבוש) אפילו מתפללים בלילה, לפני שהולכים לישון כשמחר יש ארוכה, שכשנשב על האסלה נרגיש את תחושת הריקון המופלאה בה אתה מרגיש מזוכך, נקי (לפחות מבפנים) וממש קל יותר.

כי אין, פשוט אין, סיוט גדול יותר מלרוץ כשאתה full of shit.  גם לזה יש דרגות דרך אגב. אין דין ריצה כשהבטן מלאה אבל אין לך צורך אלא רק כבידות בלתי אפשרית שהגוף אומר לך משהו כמו – "נראה לך שאתה מכריח אותי להעלות דופק ולרוץ כשאני תקוע באמצע עם ערימה ענקית של חרא כמו תיק פק"ל גדול רק מבפנים ובלי כתפיות?" כדין ריצה שאתה מוסיף גם לזה לחץ בלתי אפשרי בכלל על שרירי הסוגר, כשאתה כמעט (אבל ממש כמעט) בוכה מרוב לחץ רק שלא יברח לך ואתה יודע שלעצור עכשיו זו לא אופציה פשוט כי הדרך הכי טובה להתקדם למקום שבו אפשר להתרוקן היא פשוט להמשיך לרוץ. והריצה הופכת להיות אחרת, מין הידוק פנימי כזה וצעדים קטנים. וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו חביבי זה לא הקצב, או כמה נשאר לי, או אם זה מסתדר לי עם תוכנית האימונים וזה אלא רק  – "שלא יברח לי רק שלא יברח לי – אלוהים אדירים רק שלא יברח לי איפה יש פה מקום לחרבן יה אללה אם אני לא מוצא מקום עוד 5 דקות גג אני יורד פה בשיחים יראה מי שיראה…". ואז אתה מוצא את המקום ומשתחרר ממועקותיך בקול תרועה גדולה במקומות שבחיים אבל בחיים לא היית מעז לחרבן בהם במצב שפוי. טוב אתם יכולים להשלים את התמונה לבד (אבל למה שתעשו את זה לעזאזל)?

בקיצור חברים הריצה היא מקום נפלא למדיטיציה, זמן איכות אישית, גילוי העצמי, חופש אמיתי בעולם של כבלים וסוגרים ותוסיפו את הקלישאה החביבה עליכם כאן. זה אמיתי וזה נכון.

אבל תאכל'ס – יש בזה גם הרבה חרא!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מחנון ל- headbanger בעשרה מהלכים

ראשית הבהרה חשובה – בזמן כתיבת ה…איך נקרא לזה? חיבור? סיפור קצר? אמת לאמיתה? בכל מקרה בזמן כתיבת…המסמך הזה (for lack of a better word) מתנגן לו death magnetic ברקע.

אי אפשר לכתוב סיפור שיש בו מטליקה בלי לשמוע מטליקה!

 בכל מקרה – פלשבק מגיע…

 המקום – שעות בוקר מאוחרות, כיתה י' בבית ספר זה או אחר בראשון לציון.

משתתפים – אנוכי (נמרוד בשן) ובחור בשם רן. את רן, למרות שהוא יושב לידי, אני מכיר מעט מאוד. אמנם אנחנו באותה כיתה אבל הוא שייך לחזקים/מקובלים/ספורטאים, ואני? תיכף נסביר איפה אני.

מאז שרן עבר לשבת לידי (משהו כמו יומיים) אני לא מצליח לקטלג מה קורה כאן. הוא פשוט נחמד אלי. וזה לא רק הוא, זה גם החברים האחרים שלו ובעיקר החבר הכי טוב שלו שרון (גם הוא באותה קבוצה). זה לא שקודם הם היו רעים אלי או משהו – זה היה יותר כמו התעלמות. אני לא הייתי שייך לקבוצת הילדים בטווח הראיה שלהם בכלל אז לא היתה שם אינטראקציה. ופתאום מעבירים את רן לשבת לידי ופתאום הם נחמדים אלי ופתאום רן אומר לי – "אני ושרון הולכים אחרי בית ספר לקנות תקליטים אתה בא…?"

אני – "אההההההההההההההההההההההה…."

 זה אולי הזמן לעצור ולהסביר באיזה שלב בחיי אני נמצא באותו רגע. איך נאמר זאת בעדינות? מגה חנון? סופר חנון? מין שמנפוך כזה שמנסיבות שזה לא המקום לפרטן מצא את עצמו בכיתה ט' בכיתה חדשה והתחבר שם לאנשים היחידים שהיו מוכנים לדבר איתו. הם היו באמת חמודים אבל התוצאה של החיבור איתם היה שהפעילות החוץ בית ספרית שלי (ולא היתה הרבה כי חלק מהשייכות לאותה חבורה שמה דגש עצום, אבל עצום על לימודים) התמקדה ב…מוכנים? שמיעת מוסיקה קלאסית ומשחקי שחמט. זה כשהיה זמן ולא היינו מתכוננים למבחנים או לומדים יחד.

אנחנו היינו הקבוצה שקרנה היה עולה רק לקראת מבחן חשוב זה או אחר – או אז כל אחד מאיתנו היה תופס פינה וסביבו מקובצים כל אלה שלא ממש השקיעו את כל כולם בלמידה ושואלים שאלות שעשויות להיות במבחן. מה שמפחיד היה שאנחנו ענינו וידענו הכל.

אולי זה יסביר את זה – היינו המגה חנונים של כיתת מגמה פיסיקלית מתמטית כימית שאיך נאמר את זה? למעט רן, שרון ועוד כמה, היתה משופעת בשכמותנו. אנחנו עלינו על כולם בחנוניות.

 רן ושרון (ושכמותם – לא היו הרבה אצלנו בכיתה) לעומת זאת, להם היה הכל. ספורטאים, נראו טוב, חברות מתחלפות כל הזמן – וגם ציונים טובים. חשבתי על זה הרבה מאז ואני לא חושב שקינאתי בהם. לא באמת. אולי זה בגלל שאתה מקנא במשהו שהוא בטווח ההשגה שלך ולי הם נראה רחוקים כמו השמש.

 נחזור אלי מנסה לענות לרן. "אהההההההההההההההה…. בטח בטח מתי?" ורן קורן מאושר ואני לא מבין למה הוא כל כך שמח? "אחרי בית ספר בערך בחמש הולך?" הוא שואל. בטח הולך, הולך מאוד, רץ ספרינט מטורף מבחינתי. זה בלב. בפה – "מצוין".

 אז הלכנו ביחד. אני לא זוכר הרבה מזה. הם דיברו הרבה וניסו לשתף אותי וזה אפילו הצליח. הצלחתי לגלות להם משהו ממני שהמשיך למצוא חן בעיניהם. מאוד נהניתי ולא שמתי לב כל כך למה שעשינו. לא שמתי לב שהלכנו לאכול גלידה או שווארמה או פלאפל או משהו. לא שמתי לב שנכנסו לחנות תקליטים. אפילו לא שמתי לב שקניתי תקליט שהם אמרו לי שהוא גדול. אמרו אז קניתי. זה התקליט הראשון של מוסיקה לא קלאסית שקניתי אבל באמת שלא הקדשתי לזה חשיבות. קניתי כדי למצוא חן. זה עבד. הם התרשמו מזה אני סומך על הטעם שלהם וקונה תקליט שאני לא מכיר של להקה שאני לא מכיר. רק אחרי הרבה שנים שסיפרתי להם את האמת הם הבינו את גודל הצעד.

אבל אני באיזשהו ריחוף – ואז איכשהו מגיעים אלי הביתה, מסתגרים בחדר ומקשקשים קצת. רן אומר – בוא נשמע את התקליט ואני ממהר להסכים. פעם ראשונה שאני באמת מסתכל עליו. יש לו ציור מוזר של כיסא חשמלי וכל מיני ברקים. התמונה מאוד מוצאת חן בעיני משום מה. מפעיל את התקליט וכולנו שקטים בזמן הפפפט פפפט של תקליטי וניל לפני שהם מתחילים.

ואז מתחילה לה…מין מלודיה שקטה וחמודה כזו. גיטרה אקוסטית. ואני חושב לעצמי תוך כדי שאני מגביר לא מעט כדי שנשמע טוב  – זה קצת משעמם. אולי אני אשמיע להם איזו יצירה עם עוצמה. נראה לי שהם יאהבו את זה.

ואז זה נגמר. שקט קצר. אני מספיק לחשוב לעצמי שזה היה קטע מאוד קצר וחושב על לפתוח את הפה ולאמר משהו. אני בכוננות אפס ולכן שכשמגיע הפיצוץ שלאחר מכן שנשמע הרבה יותר חזק בגלל שהגברתי כל כך הרבה הוא תופס אותי פשוט לא מוכן. אני אפילו לא קופץ בזמן שהריפים והבאסים מפרקים לי את החדר – עד כדי כך אני בהלם. כל החושים שלי בהתקפה, האוזניים לא מסוגלות להתמודד עם מה שיוצא מהמערכת, הלב דופק כאילו רצתי מאה מטר בפול ספרינט והעיניים לא מאמינות לתנועות המטורפות לדעתי שרן ושרון עושים. "Fight fire with fire" הם צועקים ואני ממש נכנס ללחץ. כל המגננות בפול ואני אפילו לא שומע את המוזיקה אלא רק מנסה להתגבר על כל זה. מנסה לחשוב מה לאמר, איך לצאת מהסיפור הזה עם מינימום נזק.

אני באמת חושב שהייתי יכול לעשות איזו שטות נוראית אז, לצעוק או לבקש מהם שילכו ויקחו איתם את הצרחות המטורפות שקניתי בגללם ושילמתי עליהם כסף טוב. ואז אמא שלי נכנסת. לא דופקת נכנסת. יש לה מבט מפוחד. קודם אני נכנס לפה עם שני החברה האלה שהיא לא מכירה, אחר כך הזוועה הזאת יוצאת בפול ווליום. היא באה להציל אותי!

ותוך שניה רן ושרון משתנים. מנמיכים. מבקשים סליחה על הרעש. מציגים את עצמם. ואני עומד שם כמו דביל ולא אומר כלום. הם טובים עם אמהות. בסוף אני איכשהו מצליח למלמל משהו לאמא שלי שתצא והיא הולכת.

שקט. שניהם מסתכלים עלי. ואז זה אותו רגע בחיים שאתה יודע שאתה בצומת. האמת? לא חשבתי הרבה, החלטתי מיד. היד נשלחת לכפתור הווליום ומגבירה (קצת). הם מחייכים. אנחנו ממשיכים לשמוע. הם נהנים בטירוף ואני? אני מנסה לעכל.

מזל שהיה באמצע את Fade to black שדיבר אלי איכשהו מוסיקלית. היה עדין יותר לאוזן הלא מאומנת שלי. נשמע לי איכשהו מלודי.

התקליט נגמר והאם מסתכלים עלי. "נו מה אתה אומר? שרון שואל. בכל כושר השכנוע שלי אני מנסה לאמר לו שזה פשוט מצוין. אני חושב שהצלחתי לשכנע למרות שזה בדיוק ההיפך ממה שחשבתי. הם לא ידעו אם להאמין או לא – אבל נראה לי שהם אמרו לעצמם שבכל מקרה זה יבוא. הם צדקו.

הם הלכו ואני חזרתי לחדר. התיישבתי על המיטה והסתכלתי על התקליט. באיזשהו מקום, למטה למטה, קבור בתת מודע שלי. איזה נמרוד פרוע התחיל לצעוק. "התמונה מהממת" הוא אומר לי. "Ride the lightening – איזה שם גדול" הוא צורח. הקול שלו חלש חלש כי הוא קבור תחת שנים של שחמט, לימודים ואנציקלופדיות. אבל איכשהו אני שומע. מכניס את האוזניות למערכת, מפעיל את המערכת, עוצם עיניים ומקשיב. ומקשיב ומקשיב.

 את התקליט הזה שמעתי אותו ערב 20 פעם רצוף (ספור). Top to Bottom. כל שמיעה פתחה בי משהו, הרסה בי מחיצה…שחררה אותי. זו היתה חוויה רוחנית במלוא מובן המילה ופשוט לא רציתי להפסיק. הלכתי לישון עם אזניים מצפצפות וחיוך גדול גדול.

 משם זה כבר היה מסלול ידוע מראש. מסלול השחרור שלי מאבדון החנוניות האינסופית. רן, שרון והחברים האחרים שהם הכירו לי ואני הפכנו לחבורה. את חברי החנונים זנחתי. בדרך אולי לא כל כך יפה אבל ידעתי שאלו שני עולמות שלא יוכלו לחיות במקביל. את כל התקליטים של מטליקה קניתי מאז כמובן והלהקה הפכה לאחד הדבקים העיקריים שחיברו את החבורה הזו שלנו (היו עוד). לא חסרו הפסקות שהייתם מוצאים אותנו נשארים בכיתה וצועקים "Master of puppets I'm pulling your strings" עד שבסוף היום היינו נשארים צרודים במקרה הטוב או חסרי קול במקרה הרע.

 הם היו החברים הכי טובים שלי בתיכון וגם בתקופה שאחר כך…בצבא. הם ומטליקה… פשוט שינו את חיי. זה אולי קצת מלודרמטי אבל זו האמת. ואת זה אני לא אשכח לא להם ולא למטליקה. אף פעם.

 זה היה בשנת 88, לפני 22 שנים. בשנים שעברו אחרי הצבא הקשר קצת התערער. מפגשים מדי פעם שהלכו והתמעטו, טלפונים. אותו דבר. בסוף יצא שאיכשהו התנתקנו. עד שאת שרון פגשתי לא מזמן בצורה אקראית. אנחנו מנסים לחדש ימים עברו אז הלכתי לדבק. לדבר שחיבר אותנו מלכתחילה ואולי יחבר אותנו שוב. למוזיקה שמתעלה על זמן, מרחק ושינויי אישיות שכולנו עברנו עם הזמן שחלף.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה